פרשת וירא : אברהם אבינו אומר מעט ועושה הרבה

אברהם אבינו אומר מעט ועושה הרבה

כאשר אברהם רואה את שלושת האנשים, מזמין הוא אותם לביתו. ישנם מספר הבדלים בין דבריו אליהם ובין מעשיו בפועל המבטאים את הכלל שקבעו חז"ל (ב"מ פז.) על אברהם "אומר מעט ועושה הרבה".

אומר מעט - "יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ. ואקחה פת לחם" (יח,ד-ה). עושה הרבה - "... קמח סלת לושי ועשי עגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב... ויקח חמאה וחלב... והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו" (יח,ו-ח). עיין בדברי רש"י על פסוקים אלו.

צריך להבין מספר דברים:

א. מדוע עשה כך ולא אמר להם מתחילה את כוונותיו?

ב. מדוע אמר להם "וסעדו לבכם אחר תעברו", הרי אין זו דרך נימוס כיוון שנראה כמגרש אותם?

ג. מהי כוונת האנשים בתשובתם "ויאמרו כן תעשה כאשר דברת" (יח,ה)?

אברהם חשש שהאנשים לא ירצו להטריח אותו

נלע"ד בעזה"י שעל פי דברי חז"ל הדברים מובנים היטב. חז"ל שאלו "מהו וירא וירא ב' פעמים? הראשון כמשמעו והשני לשון הבנה, נסתכל שהיו נצבים במקום אחד והבין שלא היו רוצים להטריחו" (רש"י יח,ב).

כיוון שאברהם הבין, שהאנשים לא רוצים להטריח אותו, חשש שאם יאמר להם את כל כוונותיו, הם יסרבו על מנת שלא להטריחו, לכן גילה להם רק חלק מכוונותיו, ואמר להם שיהיה זה ביקור קצר ומיד כאשר יגמרו לאכול ילכו לדרכם, ולא ידאגו שתהיה לו בכך טרחה. ועל כך הם השיבו לו "כן תעשה כאשר דברת", כלומר: אל תוסיף עוד דברים ואל תטרח. ובכל זאת אברהם אבינו לא שת לבו גם לזאת וקיים מצות הכנסת אורחים כתקנה.

מדוע אמור מעט ועשה הרבה

הגמרא במסכת בבא מציעא דף פ"ז ע"א למדה מכאן, שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. כיון שלפי הסברנו ישנה הבנה אחרת מההבנה המקובלת בבאור הכלל הנ"ל, חיפשתי בספרי קדמונינו האם יש להבנתנו סימוכים, ומצאתי שכך כתב במפורש המהרש"א שם ביסוד פרוש הדברים, וב"ה שכיוונו.

מוכח מדברי המהרש"א, שאין ענין בכך שאדם בכוונה ימעט בדברים ויעשה אחר כך יותר מזה [כמו ההבנה המקובלת], אלא שהאדם יגיד בדרך כלל מה שהוא חושב לעשות, על מנת שלא ישקר, אלא שכאשר יש צורך למעט בדברים כגון כאן, צריך לדבר מעט ואף על פי כן לקיים אחר כך את כל מה שחשב לעשות. ושלא יפתהו יצרו הרע להגיד כל מה שחושב לעשות על מנת לעשות רושם על אחרים, כדי שיחשבו עליו דברים טובים, אלא ימעט בדברים, אף על פי שאולי יחשבו עליו שהוא קמצן, מכל מקום לא יהיה אכפת לו אלא יגיד דברים לפי הצורך.

לסיכום: אדם שאומר מעט ועושה הרבה לפי הסברנו הוא אדם שלא מדבר ולא פועל מתוך שיקולים חיצוניים של מה יגידו ומה יחשבו אנשים, אלא פועל מתוך שיקולים אמיתיים, כאשר בדרך כלל עליו להיות שלם בפיו ובלבו ולהוציא רק דברי אמת מתוך פיו, ולפעמים עליו למעט בדבור על מנת שיוכל להוציא לפועל את כל כוונותיו הטובות.